לֹא פַּעַם הִרְחַקְנוּ אֵל קְצֶה השָּׂדֶה

לְהַבִּיט בְּנִיסָיו שֶׁל הַקַּיִץ:

ּפְּקַעוֹת כֻּתְנָה שֶׁלִּבָּן הִצְטָבֶּר בָּן רַךְ וַחֲרִישִׁי,

כְּמוֹ הַעֶלבּוֹן שֶׁכָּבַשְׁנוּ בַּחוֹל עָד שְעָזַבְנוּ

וְהוּא פָּרַח וְהִתְעַבָּה וְהִלְבִּין

וְיָכֹלְנוּ לִקְטֹף אוֹתוֹ מִתּוֹכֵנוּ

לֶאֱרֹג אוֹתוֹ לּשְׂמָלוֹת שֶׁלֹּא הֵעַזְנוּ לִלְבֹּשׁ בַּמִדְרָכוֹת

כִּי לֹא הָיְתָה תָּכְנִית בַּמִּכְבָּסָה הַקִּבּוּצִית

לִכְבִיסָה עֲדִינָה

(כותנה, ילי שנר)

 

כותנה, זיכרון כמעט בראשיתי של מי שגדל מוקף שדות, בבסיסו מסע שימור של זיכרון הולך ונעלם. הלובן שהקיף את מקום היוולדה, כמו צמר גפן העוטף פריט יקר ערך בניסיון להגן עליו מכל פגע. משא הזיכרון הלבן שמלווה אותה הוביל למסע שימור, שהוא גם מסע פרידה. דגן מצלמת צילום מונוכרומי-פואטי, שנובע מזיכרון ביוגרפי ויזואלי ורגשי ונע בין תנועה לקיפאון.

בעבודותיה מזככת תחושת טוהר ראשוני של זיכרון ילדות , כאשר מולו מפציעה כל העת מורבידיות וטהרת מוות. בין קצוות אלו מתקיים מרחב הפעולה שלה והניסיון לשמר זיכרון זה, לעטוף אותו ולהקפיאו, הוא שהוביל את תהליך ואופן עבודותיה. 

הפרויקט מורכב מסדרות של צילומים שנמתחת בין בגד בסיסי לבן לבין תכריכים שמולבשים לגוף המת. בין שני אלה חוקרת דגן תהליכים של הקפאה והפשרה של גוף-בגד, בתוך מרחב מולבן ומואר. נוכחות אנושית פיזית לא קיימת בתצלומים אך עדות לקיומה, או ליתר דיוק להעדרה, מנכיחה ומחזקת את תחושת החסר.  הצבע הלבן השולט בתצלומים מנכיח תחושה פסטורלית ונינוחה של קרבה ויחד עם זאת מורבידיות ניכור ואי שקט. ללובן מקום מרכזי בתצלומים אשר מייצרים מרחב אלטרנטיבי חדש, רגע לפני שהוא הולך ונעלם, כמעין היאחזות אחרונה ברגע שלא ישוב, כמעין שירת ברבור לכותנה, לזמן ולמציאות עמלנית מתמוססת.